שיטת השקשוקה הוא סרט תיעודי ישראלי מ-2008 שיצרו העיתונאי ואיש הטלוויזיה מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי.
הסרט בודק את הקשר בין ההון לשלטון במדינת ישראל דרך הקשר בין גורמי ממשל ועיתונות לבין משפחת עופר. הסרט בוחן את הדרך שבה מכרה המדינה נכסים למשפחת עופר כמו מפעלי ים המלח, צים ובז"ן. בין היתר נשאלת השאלה מדוע שילמה המדינה למשפחת עופר סכום של 568 מיליון ש"ח תמורת בתי הזיקוק כאשר הם שייכים למדינה. הסרט מציג דוגמאות לכך שאותם פקידי ממשל שביצעו את העסקאות השנויות במחלוקת בשם מדינת ישראל עם משפחת עופר, התמנו לאחר פרישתם מהמגזר הציבורי לעובדים בכירים בקבוצת האחים עופר. הדוגמה הבולטת לכך בה מתמקד הסרט היא מינויו של החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, ניר גלעד, לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל וזאת לאחר חתימת הסכם זיכיון של המדינה עם האחים עופר, המוכר גם כ"הסכם ניר גלעד", שעורר מחלוקת ציבורית ניכרת וספג גם ביקורת חריפה מצד מבקר המדינה עד כדי כך שחברי כנסת ואחרים ביקשו לפתוח בחקירה דקדקנית של פשר העניין ואפילו לפתוח בחקירה פלילית נגד ניר גלעד.
.
שיטת השקשוקה - הסרט המלא
.
הסרט מציג גם את היחסים ההדוקים בין בכירים במגזר הציבורי והתקשורתי לבין האחים עופר, ידידות קרובה שמתגמלת את שני הצדדים. הסרט מראה כיצד נמנעים תחקירים על מקורבים לאחים עופר באמצעות אנשי מפתח כמו רפי גינת, שבהיותו העורך הראשי של העיתון ידיעות אחרונות ניסה למנוע מעורך המוסף "7 ימים" דאז, ניר בכר, מלפרסם תחקיר שחשף לראשונה את החשדות כי אלי לנדאו ניהל באופן לא תקין מכרז להובלת פחם בהיותו יו"ר חברת החשמל והיטה אותו לטובת חברת עופר אוניות, גינת האשים את בכר בכך שבפרסום הכתבה הוא מבקש למנוע את מינוי לנדאו לתפקיד יו"ר מועצת רשות השידור. עוד הוסיף גינת, כך טען בכר, כי לדעתו מדובר ב"חרא של כתבה" וכי "אתם רוצים להפוך את לנדאו למושחת בכל מחיר". בסופו של דבר, למרות התנגדותו התקיפה של גינת, פורסם התחקיר על אלי לנדאו, ובעקבותיו נפתחה חקירה נגד לנדאו בעניין. לטענת בכר, פרשה זו גרמה מאוחר יותר לפיטוריו בידי גינת.
חלק מרכזי בסרט עוסק בתרומה של סמי עופר למוזיאון תל אביב לאמנות תמורת קריאת המוזיאון על שמו ועל שם רעייתו, ותמורת סעיפים הנותנים, לטענת הסרט, זכויות בעלות על מבנה המוזיאון למשפחת עופר (בעקבות הדיון הציבורי נסוגה עיריית תל אביב מהסכם זה).
הסרט מציג דו"ח של המשרד לאיכות הסביבה הטוען כי מפעלי האחים, כמו בז"ן, מזהמים את הסביבה פי כמה וכמה מהמותר בחוק ואת ההשפעות השליליות שזיהום זה גורם. מיקי רוזנטל אף מתעמת בסרט עם בכירה באגודה למלחמה בסרטן לאחר שהאגודה העניקה תעודת הוקרה לסמי עופר על תרומתו. הסרט עוסק גם בקשר השתיקה לכאורה לגבי בעלי הון. במהלך הסרט מנסים יוצריו למכור אותו לתחנות טלוויזיה ונתקלים בסירוב מוחלט וכן בקושי יוצא דופן כשמוגשת תביעה משפטית נגדם.
לגבי חברת הספנות צים, שהליך מכירתה הוא המקור לשם הסרט, מציג הסרט את מחיר ההפרטה של החברה באמצעות עדויות של עובדי מספנה על התנאים במספנות משפחת עופר, ככוח עבודה זול הממולא כיום בעיקר על ידי עובדים זרים. כמו כן הסרט מבקר את ההחלטה של "צים" המופרטת שלא לפעול בנמל אילת, החלטה שבעקבותיה ירד נפח העבודה בנמל באופן משמעותי.
על ציפיותיו למה שישתנה בעקבות הסרט אמר רוזנטל:
אני מצפה שנגדיר מחדש את הנורמה לגבי כספי ציבור וחלוקתם: כסף ציבורי הוא קודש קודשים. אזרח במדינה צריך לדעת מה קורה במדינתו וקהילתו, ולהיות מעורב במה שאכפת לו ומה שכואב לו. כבודדים, אמנם יש לנו מעט כוח להשפיע, אבל ביחד אפשר לשנות ולתקן את המדינה. פעם קראו לזה ציונות, אחר כך אכפתיות.
הסרט בודק את הקשר בין ההון לשלטון במדינת ישראל דרך הקשר בין גורמי ממשל ועיתונות לבין משפחת עופר. הסרט בוחן את הדרך שבה מכרה המדינה נכסים למשפחת עופר כמו מפעלי ים המלח, צים ובז"ן. בין היתר נשאלת השאלה מדוע שילמה המדינה למשפחת עופר סכום של 568 מיליון ש"ח תמורת בתי הזיקוק כאשר הם שייכים למדינה. הסרט מציג דוגמאות לכך שאותם פקידי ממשל שביצעו את העסקאות השנויות במחלוקת בשם מדינת ישראל עם משפחת עופר, התמנו לאחר פרישתם מהמגזר הציבורי לעובדים בכירים בקבוצת האחים עופר. הדוגמה הבולטת לכך בה מתמקד הסרט היא מינויו של החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, ניר גלעד, לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל וזאת לאחר חתימת הסכם זיכיון של המדינה עם האחים עופר, המוכר גם כ"הסכם ניר גלעד", שעורר מחלוקת ציבורית ניכרת וספג גם ביקורת חריפה מצד מבקר המדינה עד כדי כך שחברי כנסת ואחרים ביקשו לפתוח בחקירה דקדקנית של פשר העניין ואפילו לפתוח בחקירה פלילית נגד ניר גלעד.
.
שיטת השקשוקה - הסרט המלא
.
הסרט מציג גם את היחסים ההדוקים בין בכירים במגזר הציבורי והתקשורתי לבין האחים עופר, ידידות קרובה שמתגמלת את שני הצדדים. הסרט מראה כיצד נמנעים תחקירים על מקורבים לאחים עופר באמצעות אנשי מפתח כמו רפי גינת, שבהיותו העורך הראשי של העיתון ידיעות אחרונות ניסה למנוע מעורך המוסף "7 ימים" דאז, ניר בכר, מלפרסם תחקיר שחשף לראשונה את החשדות כי אלי לנדאו ניהל באופן לא תקין מכרז להובלת פחם בהיותו יו"ר חברת החשמל והיטה אותו לטובת חברת עופר אוניות, גינת האשים את בכר בכך שבפרסום הכתבה הוא מבקש למנוע את מינוי לנדאו לתפקיד יו"ר מועצת רשות השידור. עוד הוסיף גינת, כך טען בכר, כי לדעתו מדובר ב"חרא של כתבה" וכי "אתם רוצים להפוך את לנדאו למושחת בכל מחיר". בסופו של דבר, למרות התנגדותו התקיפה של גינת, פורסם התחקיר על אלי לנדאו, ובעקבותיו נפתחה חקירה נגד לנדאו בעניין. לטענת בכר, פרשה זו גרמה מאוחר יותר לפיטוריו בידי גינת.
חלק מרכזי בסרט עוסק בתרומה של סמי עופר למוזיאון תל אביב לאמנות תמורת קריאת המוזיאון על שמו ועל שם רעייתו, ותמורת סעיפים הנותנים, לטענת הסרט, זכויות בעלות על מבנה המוזיאון למשפחת עופר (בעקבות הדיון הציבורי נסוגה עיריית תל אביב מהסכם זה).
הסרט מציג דו"ח של המשרד לאיכות הסביבה הטוען כי מפעלי האחים, כמו בז"ן, מזהמים את הסביבה פי כמה וכמה מהמותר בחוק ואת ההשפעות השליליות שזיהום זה גורם. מיקי רוזנטל אף מתעמת בסרט עם בכירה באגודה למלחמה בסרטן לאחר שהאגודה העניקה תעודת הוקרה לסמי עופר על תרומתו. הסרט עוסק גם בקשר השתיקה לכאורה לגבי בעלי הון. במהלך הסרט מנסים יוצריו למכור אותו לתחנות טלוויזיה ונתקלים בסירוב מוחלט וכן בקושי יוצא דופן כשמוגשת תביעה משפטית נגדם.
לגבי חברת הספנות צים, שהליך מכירתה הוא המקור לשם הסרט, מציג הסרט את מחיר ההפרטה של החברה באמצעות עדויות של עובדי מספנה על התנאים במספנות משפחת עופר, ככוח עבודה זול הממולא כיום בעיקר על ידי עובדים זרים. כמו כן הסרט מבקר את ההחלטה של "צים" המופרטת שלא לפעול בנמל אילת, החלטה שבעקבותיה ירד נפח העבודה בנמל באופן משמעותי.
על ציפיותיו למה שישתנה בעקבות הסרט אמר רוזנטל:
אני מצפה שנגדיר מחדש את הנורמה לגבי כספי ציבור וחלוקתם: כסף ציבורי הוא קודש קודשים. אזרח במדינה צריך לדעת מה קורה במדינתו וקהילתו, ולהיות מעורב במה שאכפת לו ומה שכואב לו. כבודדים, אמנם יש לנו מעט כוח להשפיע, אבל ביחד אפשר לשנות ולתקן את המדינה. פעם קראו לזה ציונות, אחר כך אכפתיות.
